(1) 
אאֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן וָמֵתָה חַיָּיב שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ב:י״ג} בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.:
אאֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן וָמֵתָה חַיָּיב שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ב:י״ג} בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.But if one first borrowed the cow and only afterward borrowed the services of the owner or hired him, and the cow died, he is liable to pay the owner for the cow. This is the halakha even if the owner was working for the borrower at the time, as it is stated: “If its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13).
אבל שאל את הפרה וכו׳ – אשמעינן אע״פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא.
1עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה. האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
מדקתני סיפא ואחר כך שאל את הפרה מכלל דרישא עמה עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה איבעית אימא כגון דקיימא פרה בחצרו דשואל ולא מיחסרא משיכה דא״ל את גופך לא תתשאיל לי עד משיכת פרתך פירש״י זצ״ל ובעלים באמירה ומשאמר לו הריני פרתי ואני נשאלים לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כרחך הדר הוה ליה שאל בעלים ואחר כך פרה והיינו סיפא:
סימן שג
שמעינן משמעתין דראובן שאמר לשמעון הריני שאול לך הרי הוא שאול לו ואינו יכול לחזור בו שיעשה אותה מלאכה שנשאל לו לעשותה וכגון שנשאל לו לעשות לו מלאכה שהוא דבר אבד כגון להעלות פשתנו מן המשרה או להביא חלילין למת או לכלה וכן כל כיוצא בהן שהוא דבר אבד. אבל דבר שאינו אבד אע״פ שאמר הריני שאול לך יכול לחזור בו. דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד ואפי׳ הכי חשיב שאלה בבעלים כל זמן שלא חזר בו. ופי׳ רבינו ברוך בר יצחק מריגנשבורק זצ״ל דוקא שנדר להיות עמו במלאכתו בתוך ימי שאילת הפרה אע״פ שנדר קודם אין זה שאלה בבעלים דהכי אמרי׳ לעיל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שומר שכר ומהאי טעמא נמי אמרי׳ מקדי דרדקי שתלא וטבחא בעידן עיבדתייהו שאלה בבעלים דמי. דמשמע שלא בעידן עיבדתייהו חייב והיינו טעמא שהן מושאלים לאחר שאלה. עכ״ל:
ממה שבארנו במשנה אתה למד שכל שנשאל בעל הפרה לשואל אע״פ שלא התחיל בדבר ששאלו לו הואיל ונעתר לו בכך באותה שעה ששאל את הפרה הרי זו שאלה בבעלים ודבר זה למדנוהו מסוגיא זו ממה שתמה על משנתנו במה שאמר ושאל בעלה עמה היאך אפשר להשאל לו בשעת שאלת הפרה שהרי הבעלים נשאלים באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול אצלו והפרה לא קנאה להיות שואל עליה עד שימשוך ותרצה כגון שהיתה הפרה בחצרו של שואל שאין חסרה משיכה או שלא שאלו עד שעת משיכת הפרה ולמדנו מ״מ שהבעלים שאולים לו באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול לו ומ״מ גדולי המפרשים חולקין בזו ומפרשים שלא נעשה שאול לו להפטר בשאלה זו אלא בהתחלה או בהתחלת מלאכה או בהתחלת הלוך לצורך המלאכה ומה שהקשו בכאן הוא שקראו אמירה בעלמא התחלת הלוך לבד הואיל ולא יצא מביתו עדין ונמצא ששאלת בעלים התחילה בביתו ושאלת פרה אינה מתחלת עד שתצא מן הבית לסימטא וימשוך ואז היא קנויה לו לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ובמזונותיה ואף הם נטו בה לדעת שלישית לומר שאין אנו צריכים להתחילו או הלכו אלא לענין ממון שאם חזרו בהם לא הופקעה שאלתם להחזיר השואל לחיובו כדין שאלה שלא בבעלים אבל תרעומת מיהא יש לו עליו אע״פ שלא התחילו לא במלאכה ולא בהלוך וכל שלא חזר בו מיהא נעשה לו שאול ואם חזר בו אין כאן שאלה בבעלים וכן הדברים נראין:
מדקתני סיפא ואחר כך מכלל דרישא עמה ממש היכי משכחת לה בעלים באמירה ופרה במשיכה ואם תאמר לוקמה בשלא התחילו הבעלים במלאכתו של שואל לאלתר אלא שהלכו לענין אחר דבכהאי גוונא אין הבעלים באמירה כדפרישנא בפירקין דלעיל. ויש לומר דאם כן קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים דפרה במשיכה ובעלים בהתחלת מלאכה הוי עמה ממש. נראה דלא הוי עמה ממש. הריטב״א.
(95a:1-2) עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בכלאים. פירוש בכלאי בהמה דכתיב לא תחרוש וגו׳ דלהכי כתב רחמנא יחדו כדי שלא תאמר לא תחרוש לא בשור ולא בחמור כל אחד בפני עצמו. אבל לא מכלאי בגדים אמרינן דהתם ודאי אפילו לא כתב רחמנא יחדו לא הייתי אומר שאסר הכתוב צמר לבדו ופשתים לבדו דהא כלאים ושעטנז כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש״י. ונוסחי איכא דגרסי בהדיא כדרך שפרט בכלאים לא תחרוש בשור ובחמור יחדו והקשו בתוספות בהא נמי למה לי יחדו דהא לא סלקא דעתך שיהא אסור לחרוש בשור לבדו דאם כן למען ינוח שורך בשבת למה לי דסתם מלאכת שור היינו חרישה או הנהגה ואפילו בחול אסור. ויש מתרצין דלא איצטריך למען ינוח שורך אלא שלא יחרוש בשבת אפילו על ידי גוי גר תושב. ועוד יש לומר דאנא הכי הוה אמינא דרחמנא אמר שלא יחרוש האדם עם השור או עם החמור שיהא אדם אסור עם מין אחר אבל שור לבדו שלא נזדווג לו האדם ודאי מותר קמשמע לן יחדיו שלא אסר הכתוב אלא שני מיני בהמה אבל האדם מותר עם כולן. כן נראה לי.
ואם תאמר לרבי יאשיה יחדו למה לי תירצו בתוספות דאיצטריך לאשמועינן שאינו חייב עד שיהיו מזווגין וקשורין יחדיו. ולרבי יונתן תרתי שמע מינה מדכתיב יחדיו ולא כתיב שניהם. ועוד דהא לכולי עלמא איצטריך למימר דבעינן חבור ולאפוקי התוכף תכיפה אחת ומינה שמעינן בהמה דבעינן אסור. הריטב״א.
וזה לשון תלמיד הר״פ: ואם תאמר לרבי יאשיה למאי איצטריך יחדיו. ויש לומר דמיבעי ליה פרט לקושר אחורי הקרון מין אחר דלא מיחייב. ואם תאמר והא אמרינן בירושלמי אין קושרין הפרה אחורי הקרון. ויש לומר דהיינו מדרבנן אבל מלקות ליכא. ורבי יונתן הא מסברא נפקא ליה. עד כאן.
ולענין פסק כתב הריטב״א ז״ל והלכתא כרבי יונתן דהא רבא דהוא בתרא סבר לה כוותיה כדאיתא לקמן. עד כאן.
וכן כתב הר״ן וזה לשונו להלן: ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן קיימא לן כרבי יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמה דכיון דפליגי אביי ורבא בפלוגתייהו ורבא סבר לה ומתרץ לקראי כרבי יונתן נקטינן כוותיה דכל אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם. וכך ראיתי לרשב״א בתשובה. ומתניתין נמי כרבי יונתן דייקא דהא נקיט אם בעליו עמו לא ישלם לפיטורא בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל להלן וזה לשונו: וקיימא לן כרבי יונתן דהא רבא קאי כוותיה עד כאן.
עוד כתב הריטב״א וזה לשונו: וקבלנו מרבינו בשם ה״ר פינחס הלוי אחיו שלא אמר רבי יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעשה לפלוני או יתן ודאי שיעשה לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו וכבר כתבתיה במקומות אחרים. עד כאן.
אבל אם שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים, או שכרן, ומתה, גם אם הם עדיין עובדים עבורו — חייב, והוא שנאמר: ״בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שמות כב, יג).
But if one first borrowed the cow and only afterward borrowed the services of the owner or hired him, and the cow died, he is liable to pay the owner for the cow. This is the halakha even if the owner was working for the borrower at the time, as it is stated: “If its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13).
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּקָתָנֵי עִמָּהּ עִמָּהּ מַמָּשׁ עִמָּהּ מַמָּשׁ מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ פָּרָה בִּמְשִׁיכָה וּבְעָלִים בַּאֲמִירָה.
GEMARA: From the fact that the latter clause teaches: And afterward borrowed the cow, it may be inferred that when the first clause teaches: Borrowed its owner with it, the intention is: Literally with it, i.e., at the same moment. The Gemara asks: Can you find such a case where the owner obligates himself to serve the borrower literally with it? Given that one borrows the cow through pulling the cow and contracts the services of the owner through their verbal agreement, it emerges that if they agree to both matters at the same time, one borrows the services of the owner before he borrows the cow, which is the case mentioned in the latter clause of the mishna. What, then, is the case mentioned in the first clause?
גמ׳ ובעלים באמירה – משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה.
1פרה במשיכה ובעלים באמירה – הק׳ ריב״ם דאמר לקמן בפירקין (ב״מ צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים וי״ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים כדאמרינן בס״פ האומנין (לעיל דף פא.) לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים.
1. תוס׳ ד״ה ״פרה במשיכה״ מופיע בדפוס וילנא בדף צ״ד.
השואל את הפרה ושאל בעלה עמה כול׳. רחז״ל עמה ממש היכי משכחת לה, והא פרה נקנית במשיכה ובעלים באמירה, ואוקימנה כגון פרה בחצר השואל דלא מיחסרא משיכה דמיקניא פרה ובעלים באמירה, אי נמי בדאמ׳ ליה לא תישאל לי עד שעת משיכת פרתך.
רב״ס ז״ל ואקשינן היאך איפשר לצמצם זה הדבר, והלא הפרה עילא לרשותיה במשיכה ובעלים באמירה, ופרקינן אי בעית אימא כגון דאמ׳ ליה את גופך לא תישאל לי עד שעת משיכת פרתך.
הכין תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקיםא השואל את הפרה ושאל בעליה, שכרה ושכר בעליה, ומתה או נשברה, אע״פ שהבעלים עומדין וחורשין במקום אחר פטור, שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם וגומ׳. שאלה ואחר כך שאל בעליה, שכרה ואחר כך שכר בעליה, ומתה או נשברה אע״פ שהבעלים עומדין וחורשין על גבה חייב השואל, שנא׳ בעליו אין עמו שלם ישלם.
ירושלמיב השואל את הפרה וכול׳, אמ׳ ר׳ אילא ממשמע שנא׳ שלם ישלם אין אנו יודעין אם בעליו עמו לא ישלם, ומה תלמוד בעליו אין עמו שלם ישלם, אלא מכיון ששאל את הפרה ולא שאל בעלה עמה, אע״פ שהבעלים חורשין על גבה ומתה חייב. אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל בעלים או שכרן ומתה חייב. אמ׳ ר׳ אילא ממשמע שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם, אין אנו יודעין שאם אין בעליו עמו ישלם, ומה תלמוד בעליו עמו לא ישלם, אלא מכיון ששאל הפרה ושאל בעליה עמה, אע״פ שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה פטור.
א. תוספתא ב״מ פ״ח ה״ח.
ב. בפירקין ה״א.
עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה. האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי. הראב״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א גמרא תחילה מבררים בעיה מעשית בנושא זה, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף]: שאל את הבעלים ואחר כך שאל את הפרה, מכלל הדברים אתה למד דרישא דקתני [שמתחילה ששנה] שאל בעליה עמה — הכוונה עמה ממש, באותו רגע. ואולם עמה ממש, מי משכחת לה [איך יכול אתה למצוא אותה], כלומר, כיצד יכול להיות דבר כזה? הלא את הפרה הוא קונה לענין שאילה רק במשיכה, ובעלים נשאלים לו באמירה בלבד, וכשאומר לבעלים ששואל אותו ואת בהמתו, הרי שאילתו קודמת!
GEMARA: From the fact that the latter clause teaches: And afterward borrowed the cow, it may be inferred that when the first clause teaches: Borrowed its owner with it, the intention is: Literally with it, i.e., at the same moment. The Gemara asks: Can you find such a case where the owner obligates himself to serve the borrower literally with it? Given that one borrows the cow through pulling the cow and contracts the services of the owner through their verbal agreement, it emerges that if they agree to both matters at the same time, one borrows the services of the owner before he borrows the cow, which is the case mentioned in the latter clause of the mishna. What, then, is the case mentioned in the first clause?
הכל
(3) אִיבָּעֵית אֵימָא כְּגוֹן דְּקַיְימָא פָּרָה בַּחֲצֵרוֹ דְּשׁוֹאֵל דְּלָא מְחַסְּרָא מְשִׁיכָה אִיבָּעֵית אֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ אַתְּ גּוּפָךְ לֹא תִּשָּׁאֵל עַד שְׁעַת מְשִׁיכַת פָּרָתְךָ.
The Gemara answers: If you wish, say that the mishna is referring to a case such as where the cow is standing in the borrower’s courtyard, which can effect acquisition of the rights to use the cow for him, so that it does not lack, i.e., there is no need for, pulling. Accordingly, both the borrowing of the owner’s services and the borrowing of his cow will take effect simultaneously upon their agreement. Alternatively, if you wish, say that the case is where the borrower says to him: You, yourself, will not be lent to me until the moment of the pulling of your cow.
רבי׳ יצחק בן יהודה ז״ל שמע מינה כי קדמה שאילת בעלים או שכירותן לשאילת בהמה ושכירותהא, אי נמי שאילת פרה ושאילת בעלים בהדי הדדי, הוא דפטור, והיכי דמי כגון דקימא פרה בחצירו דשואל דלא מיחסרא משיכה, אי נמי דאמ׳ ליה את גופך לא תיתשיל לי עד שעת משיכת פרתך. הא אם קדמה שאילת פרה ושכירותה לשאילת בעלים ושכירותן, חייב, וכיון דהוו בעלים בשעת שאלה ואע״ג דלא הוו בשעת שבירה ומיתה פטור, דאמ׳ב קרא וכי ישאל איש מעם רעהו, ולא רעהו עמו, שלם ישלם, הא רעהו עמו פטור. וכי היכי דשואל בבעלים פטור מן הגניבה ומן האבדה ומן השבורה ומן השבויה ומן המתה, הם הכי נמי שומר שכר והשוכר בבעלים פטורין מן הגנבה ומן האבדה, והינו דאמרי גנבה בבעלים היאג, ואבדה בבעלים היא, אלמא פטור, הם הכי נמי שומר חנם בבעלים גבי פשיעה פטור, דאיתמר פשיעה בבעלים כול׳.
א. צ״ב דבמתניתין ליכא לשכירות הפרה וכמש״כ רש״י, וכמו שמפורש בגמ׳ צה, ב דרק מילתא דכתיבא בהדיא קתני, ואולי דברי ריצ״ג אינם על המשנה.
ב. כדרשת רב אשי לקמן צו, א.
ג. לקמן צז, א.
ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כגון דקיימא [שעומדת] הפרה בחצרו של השואל, דלא מחסרא [שאינה מחוסרת] משיכה, ומיד כשמסכים בעל הפרה הרי היא כבר מושאלת לשואל אגב חצירו. איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר באופן שאמר ליה [לו]: את גופך [אתה עצמך] לא תשאל לי לעבודה עד שעת משיכת פרת ך.
The Gemara answers: If you wish, say that the mishna is referring to a case such as where the cow is standing in the borrower’s courtyard, which can effect acquisition of the rights to use the cow for him, so that it does not lack, i.e., there is no need for, pulling. Accordingly, both the borrowing of the owner’s services and the borrowing of his cow will take effect simultaneously upon their agreement. Alternatively, if you wish, say that the case is where the borrower says to him: You, yourself, will not be lent to me until the moment of the pulling of your cow.
הכל
(4) תְּנַן הָתָם אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר.
§ The Gemara analyses the halakhot of the four types of bailees that were delineated in the previous chapter: We learned in a mishna there (93a): There are four types of bailees: An unpaid bailee, and the borrower, a paid bailee, and the renter.
תנן התם. פירוש לעיל בפרק השוכר. וגדולה מזו בפרק קמא דפסחים תנן התם רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש והוא בפרק עצמו. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ב דיני ארבעה שומרים כבר נדונו בפרק הקודם. (דף צג, א–ב) אבל לא נתבררו לעומקם, ומעתה באים לדון בהם לגופם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: ארבעה שומרים הם: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.
§ The Gemara analyses the halakhot of the four types of bailees that were delineated in the previous chapter: We learned in a mishna there (93a): There are four types of bailees: An unpaid bailee, and the borrower, a paid bailee, and the renter.
הכל
(5) שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.
The mishna there continues: If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, the halakhot with regard to them are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.
שומר חנם נשבע על הכל – לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור.
שומר חנם — נשבע ונפטר מתשלום על הכל, והשואל — משלם את הכל, נושא שכר והשוכר — נשבעין ונפטרים מתשלום על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.
The mishna there continues: If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, the halakhot with regard to them are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.
הכל
(6) מְנָא ה״מ הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בש״ח בְּשׁוֹמֵר חִנָּם שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל.
The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verses in the Torah about bailees can be divided into three passages. The first passage (Exodus 22:6–8) is stated about an unpaid bailee; the second (Exodus 22:9–12) is about a paid bailee; and the third (Exodus 22:13–14) is about a borrower.
פרשה ראשונה – שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כב) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה׳ תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים.
ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] מדרש הלכה זה: פרשה ראשונה בדיני שומרים שבתורה (שמות כב, ו–ח) נאמרה בשומר חנם, שניה (שם ט–יב) — בשומר שכר, שלישית (שם יג–יד) — בשואל.
The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verses in the Torah about bailees can be divided into three passages. The first passage (Exodus 22:6–8) is stated about an unpaid bailee; the second (Exodus 22:9–12) is about a paid bailee; and the third (Exodus 22:13–14) is about a borrower.
הכל
(7) בִּשְׁלָמָא שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל מְפוֹרָשׁ {שמות כ״ב:י״ג} וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אֶלָּא רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר אֵיפוֹךְ אֲנָא.
The Gemara asks: Granted, it is clear that the third passage is about a borrower, as the verse explicitly states: “And when a man borrows from another, and it is injured or dies, if its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13). But with regard to the claim of the baraita that the first passage is about an unpaid bailee and the second is about a paid bailee, I could also say the reverse, as the verses do not state which type of bailee they are referring to.
ושואלים: בשלמא [נניח] שלישית ברור לך שהיא עוסקת בשואל — שכן דבר זה מפורש במקרא, שנאמר: ״וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שם יג). אלא שהפרשה הראשונה עוסקת בשומר חנם והשניה בשומר שכר אולי תאמר שאיפוך אנא [אהפוך אני] ואומר להיפך, שהרי לא נאמר הדבר במפורש במקרא!
The Gemara asks: Granted, it is clear that the third passage is about a borrower, as the verse explicitly states: “And when a man borrows from another, and it is injured or dies, if its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13). But with regard to the claim of the baraita that the first passage is about an unpaid bailee and the second is about a paid bailee, I could also say the reverse, as the verses do not state which type of bailee they are referring to.
הכל
(8) מִסְתַּבְּרָא שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה אַדְּרַבָּה רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב.
The Gemara justifies the claim of the baraita: Clearly a paid bailee carries a more severe level of liability that an unpaid bailee. Accordingly, it stands to reason that the second passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee is liable even in cases of theft or loss (see Exodus 22:11). The Gemara challenges this claim: On the contrary, it stands to reason that the first passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee pays the double payment in a case where he takes a false oath stating the claim that a thief stole the item he was safeguarding (see Exodus 22:6).
בטוען טענת גנב – טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב״ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן.
כבר ביארנו בארבעה שומרין שכלם נכתבו דיניהם בתורה בפרשת ואלה המשפטים ושפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר הואיל ומצינו שהחמיר בה בגנבה ואבדה ואע״פ שבראשונה החמיר בתשלומי כפל לטוען טענת גנב כבר אמרו קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה כלומר שכל שמשלם את הקרן כשאומר שנגנבה אע״פ שאינו משלם כפל כשנמצא שהוא גנבה שלא הופקע ממנו כפל אלא מצד שלא היה פוטר עצמו בכך ונמצא שומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ושומר שכר ושוכר חייבים בגנבה ואבדה ופטורין מן האונסין וענין גנבה הוא שיצא לו קול גנבה וענין אבדה אם הוא אומר שאינו יודע היכן הניחה פשיעה היא כמו שהתבאר ואף שומר חנם חייב בה אבל אבדה הוא בבהמה שהיתה רועה וברחה ולא נודע היכן ברחה ובמטלטלין שהניחן בחיקו ונפלו לו:
אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. האי לישנא לא איתמר אליבא דהלכתא דהא קיימא לן דשומר שכר אינו משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא חייב לשלם את הקרן כשטען כך. אלא הכי פירושו שאם אתה אומר כן ראשונה בשומר שכר היה דינו כך להפטר מן הקרן ושהיה חייב בכפל כדכתיב בפרשה ראשונה וקסלקא דעתין דכפל בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. ופרקינן דאפילו הכי קרנא עדיפא מכפילא. ואם תאמרן ולמאן דאמר בפרק המפקיד וגם בבבא קמא דכפילא בשבועה עדיפא מנא ליה דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם וכו׳ ככתוב בתוספות שם. ואחרים פירשו דמאן דסבר כפילא עדיפא מקרנא נפקא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם וכו׳ מסברא דכיון דכתב רחמנא שואל שהוא חמור מכולם בבתרייתא מסתמא ראשון ראשון הוא קל ביותר. אי נמי דפרשה ראשונה דמיירי בכלים וכו׳. והאי דלא אהדר תלמודא הני טעמי משום דבעי לאיתויי מהכרחא אחרינא דקראי גופייהו. ומשום דידע תלמודא דאיכא למימר אינך טעמי לא פריך למאן דאמר כפילא עדיפא מאי איכא למימר הריטב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שהשניה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור וחייב בגניבה ואבידה. ודוחים: אדרבה [להיפך], מסתבר לומר שהראשונה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור יותר שכן הוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב!
The Gemara justifies the claim of the baraita: Clearly a paid bailee carries a more severe level of liability that an unpaid bailee. Accordingly, it stands to reason that the second passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee is liable even in cases of theft or loss (see Exodus 22:11). The Gemara challenges this claim: On the contrary, it stands to reason that the first passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee pays the double payment in a case where he takes a false oath stating the claim that a thief stole the item he was safeguarding (see Exodus 22:6).
הכל
(9) אֲפִילּוּ הָכִי קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה.
The Gemara explains: Even so, being liable to pay the principal whenever one claims the deposit was stolen, without the ability to exempt oneself by taking an oath, is a greater stringency than being liable for the double payment, as that liability is only when one takes a false oath to that effect. Otherwise, he is exempt.
אפילו הכי – חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל.
ומשיבים: אפילו הכי [כך], הפרשה הראשונה מקילה יותר על השומר, שכן לשלם קרנא [קרן] בלא שבועה עדיפא מכפילא [עדיף, חמור מתשלום כפל] בשבועה.
The Gemara explains: Even so, being liable to pay the principal whenever one claims the deposit was stolen, without the ability to exempt oneself by taking an oath, is a greater stringency than being liable for the double payment, as that liability is only when one takes a false oath to that effect. Otherwise, he is exempt.
הכל
(10) תִּדַּע דְּהָא שׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן.
The Gemara adds: Know that this is so, as a borrower bears the most severe level of liability, because he is privileged. All benefit from the transaction is his, without incurring any cost to himself. And in cases of theft he pays only the principal but is never required to pay the double payment.
תדע – דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה.
דהא שואל כל הנאה שלו – שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל.
פרק שמיני: השואל
דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פי׳ סמיך אההוא פירוקא דמפרקי׳ לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא. דאי אההוא פירוקא קמא דאמרינן קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועהא, לאו ראיה היא, שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבהב. והא דאמרי׳ לקמןג מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, הכי פירושה מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביהד כדאמרי׳ לעיל באידך פרקיןה, ואע״ג דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה, מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא, הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואע״פ שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא פי׳ דקרנא עדיפא חמיראו, תאמר בשואל שמצינו בו צד קולאז שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן. ואפי׳ כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבהח, משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ואיתויי הואיל וליסטים הוא ואינו בא בעיר. והואיל ומצינו בו שום צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה, ואע״פ שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין, יותר אתה מיקל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הואט.
[וכבר פירשנו בו אף לשון אחר, שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמהי. אע״פ שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מק״ו אתיא לא הוה לן למימ׳ בהךכ פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה או אתיא או לא אתיא דממילא הוי, מ״מל פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרי׳ לעיל אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל, אע״פ שיותר אתה מיקל עליו, כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחד חומרא כל דהו מקשינן מינה. שאילו באחת מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא, סבר שניה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה, ומיהו לגבי ק״ו פרכי׳ כל דהו, ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סבר דאפי׳ כל דהו נמי לא הוימ.
א. מכאן ועד תיבות: שבועה עדיפא, נשמט בכתי״א 2 מחמת הדומות.
ב. כ״ה בחידושי הריטב״א והר״ן וברשב״א בשטמ״ק, ורבנו לעיל (מא ע״ב ד״ה משום) הקשה כמו שמקשה כאן אולם מפנה את הקושיא לר׳ יוחנן וז״ל: והשתא לר״י קשיא מנא ליה דשואל חייב בגנו״א וא״א לך לומר קסבר ליסטים מזוין גזלן הוא דאשכחן לר״י דסבר גנב הוא. ותירץ דילפינן מוכי ישאל וו מוסיף על ענין ראשון.
ג. צה ע״א.
ד. בכתי״א הגירסא: לגמרי.
ה. נח א, דאיתא שם: אמר רבה נגנבו בליסטים מזויין.
ו. כ״ה הגירסא בכתי״א 2. ובנדפס הגירסא: דהא חמירא פי׳ דקרנא עדיפא תאמר וכו׳. ובכתי״א הגירסא: דהא חמירה תאמר וכו׳.
ז. בכתי״א 2 ובנדפס הגירסא: קולא זו.
ח. תמיהת רבנו ״ואפילו כשתימצי לומר שהוא פטור בשאר גניבה״ מבוארת יותר בחידושי הר״ן לקמן (צה א ד״ה מה לש״ש) וז״ל: ״וא״ת ולמאי דמספקי׳ השתא אי מחייב שואל בגנו״א או לא וקס״ד בליסטים מזויין גנב הוא, היכא פשיטא לן דשואל לא ישלם ביה כפל, והא אי מפטר שואל בגנו״א משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דקס״ד השתא דגנב הוא״. עכ״ל. ותי׳ כמו שתירץ רבנו. וכה״ק ותירצו שם הריטב״א ותלמיד רבנו פרץ הובא בשטמ״ק. וכ״כ רבנו לעיל מא ב ד״ה משום.
ט. וכ״כ רבנו לעיל מא ב ותוס׳ שם ד״ה קרנא. וכ״ה בחידושי הר״ן וברשב״א בשטמ״ק לקמן צה א.
י. בחידושי הריטב״א לקמן הביא תירוץ זה בשם תוספות. ועי״ש מה שתירץ עוד.
כ. כ״ה הגירסא בכתי״א. ובכתי״א 2 הגירסא: למידק בהך וכו׳. ובנדפס הגירסא: למידן בהא.
ל. בכתי״א ליתא לתיבות: מ״מ.
מ. ובחידושי הר״ן הוסיף וז״ל: ״דכי פרכינן הכי ה״מ כשהחומרות חלוקות שאפשר להיותן בבת אחת. אבל הכא שא״א לקיים את שניהם לאו קולא היא לגבי שואל כשאינו משלם כפל״ עכ״ל.
תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק, שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן, והא לא קמה לן לקמן (בבא מציעא צה.) דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא, אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל, וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן, אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה, ואמרינן מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, כלומר ואע״פ שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא, וכדאמרינן בפירקין לעיל (בבא מציעא צג:), תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין, איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא לכשתמצי לומר דכפילא עדיפא, לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה, דאיפריך ליה ק״ח, אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל. היא גופיה בהא תלי. וי״ל דהכא אאידך פירוקא סמיך, דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, וטוען טענת ליסטים מזויין. ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן, דלא חייבה תורה כפלא אלא בשומר שטוען טענת גנב, והא לאו גנבה היא, הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר, ושואל חייב בגנבה, ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל, אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. (שיטמ״ק).
דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פירוש סמיך אההוא פירוקא דמפרקינן לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההוא פירוקא קמא דאמרי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה. והא דאמרינן לקמן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. הכי פירושו מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביה כדאמרינן לעיל באידך פרקין דאף על גב דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואף על פי שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמירא פירוש דקרנא עדיפא תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפילו כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאיתוייה הלאיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואיל ומצינו בו צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה ואף על פי שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין יותר אתה מקיל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הוא. וכבר פירשנו בו אף לשון אמר שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמה אף על פי שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מקל וחומר אתיא לא הוה לן למידן בהא פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתיא דממילא הוי מכל מקום פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרינן לעיל אדרבה פרשה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על פי שיותר אתה מקיל עליו כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחר חומרא כל דהו מקשינן מינה שאלו באחד מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא סבר שנייה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה ומיהו לגבי קל וחומר פרכינן כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סברא דאפילו כל דהו נמי לא הוי. הרמב״ן ז״ל.
ועיין בפרק המפקיד.
וזה לשון הרשב״א ז״ל: תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן והא לא קמה לן לקמן דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה ואמרינן מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין כלומר ואף על פי שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא וכדאמרינן בפירקין דלעיל תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אלמא לכשתמצא לומר דכפילא עדיפא לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה דאיפריך ליה קל וחומר אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל היא גופיה בהא תלי. ויש לומר דהכא אאידך פירוקא סמיך דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא וטוען טענת ליסטים מזויין ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן דלא חייבה תורה כפילא אלא בשומר שטוען טענת גנב והא לאו גנבה היא הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר ושואל חייב בגנבה ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בגמ׳ תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן כו׳ מעיקרא נמי לא פסיקא לן לקמן דאינו משלם אלא קרן אלא משום דקרנא עדיפא ולמאי דמסיק וכי ישאל וי״ו מוסיף וילמוד עליון מתחתון כו׳ ניחא וק״ל:
The Gemara adds: Know that this is so, as a borrower bears the most severe level of liability, because he is privileged. All benefit from the transaction is his, without incurring any cost to himself. And in cases of theft he pays only the principal but is never required to pay the double payment.
הכל
(11) וְהַשּׁוֹאֵל כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְהָא בָּעֲיָא מְזוֹנֵי דְּקַיְימָא בַּאֲגַם וְהָא בָּעֲיָא נְטִירָה בְּנָטַר מָתָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָא תֵּימָא כׇּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ אֶלָּא אֵימָא רוֹב הֲנָאָה שֶׁלּוֹ וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּשְׁאֵילַת כֵּלִים.
The Gemara questions the proof just cited: But is it true that with regard to the borrower all benefit from the transaction is his? But doesn’t the animal require food, which the borrower must provide? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the animal is standing in a marsh, where food is freely available. The Gemara persists: But doesn’t the animal require safeguarding? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the borrower is a city guard and does not need to do anything additional to safeguard the animal. And if you wish, say: Do not say that all benefit is his, rather say: Most of the benefit is his, and that is sufficient reason to render him liable in all circumstances. And if you wish, say that the halakhot of a borrower apply also with regard to borrowing vessels, which do not require constant care. In any event, it is clear that a borrower is uniquely privileged and accordingly bears the most severe level of liability.
דקיימא באגם – כלומר יש שואל שכל הנאה שלו כגון שהיה אגם סמוך לו.
רוב הנאה – שאינו נותן שכר.
ואיבעית אימא בשאילת כלים – כל הנאה שלו דלא בעי מזוני ונשמרין בביתו חנם.
דקיימא באגם – לא בעי למימר היכא דזן אותה שאין כל הנאה שלו שיהא פטור דלעולם חייב באונסין אלא ה״ק אפי׳ שואל שכל הנאה שלו כגון דקיימא באגם אינו משלם אלא קרן.
ותוהים: והשואל כל הנאה שלו? והא בעיא מזוני [והרי צריכה הבהמה מזונות] ונמצא שאף השואל משלם משהו, ולא נהנה בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דקיימא [שהיא עומדת] באגם ויש לה מה לאכול מעצמה. ושואלים: והא בעיא נטירה [והרי היא צריכה שמירה]? ומשיבים: מדובר בשואל שהוא נטר מתא [שומר העיר] שממילא היא נשמרת בידו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא תימא [אל תאמר] בדיוק בלשון ״כל הנאה שלו״, אלא אימא [אמור] בלשון ״רוב הנאה שלו״. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור]: שאמרו זאת בשאילת כלים שאינו צריך לפרנסם ולטפל בהם.
The Gemara questions the proof just cited: But is it true that with regard to the borrower all benefit from the transaction is his? But doesn’t the animal require food, which the borrower must provide? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the animal is standing in a marsh, where food is freely available. The Gemara persists: But doesn’t the animal require safeguarding? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the borrower is a city guard and does not need to do anything additional to safeguard the animal. And if you wish, say: Do not say that all benefit is his, rather say: Most of the benefit is his, and that is sufficient reason to render him liable in all circumstances. And if you wish, say that the halakhot of a borrower apply also with regard to borrowing vessels, which do not require constant care. In any event, it is clear that a borrower is uniquely privileged and accordingly bears the most severe level of liability.
הכל
(12) נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.
§ The mishna cited previously states: The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.
§ The mishna cited previously states: The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.
הכל
(13) בִּשְׁלָמָא גְּנֵיבָה דִּכְתִיב {שמות כ״ב:י״א} אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו אֶלָּא אֲבֵידָה מְנָא לַן דְּתַנְיָא אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב אֵין לִי אֶלָּא גְּנֵיבָה אֲבֵידָה מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מִכׇּל מָקוֹם.
The Gemara asks: Granted, a paid bailee is liable in the case of theft, as it is written: “If it is stolen from him, he must pay its owner” (Exodus 22:11). But in a case of loss, from where do we derive that a paid bailee is liable? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: From the verse: “If it is stolen [ganov yigganev],” I have derived only that a paid bailee is liable if the item he is safeguarding is stolen; from where do I derive he is liable also if it is lost? The verse states: “ganov yigganev,” repeating the verb for emphasis. This teaches that he is liable in any case, i.e., for loss as well as theft.
ושואלים: בשלמא [נניח] תשלום על גניבה מפורש במקרא, דכתיב [שכן נאמר]: ״ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו״ (שם יא), אלא תשלום על אבידה מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״ואם גנב יגנב״ — אין לי שהשומר משלם אלא על גניבה, אבידה מנין שהוא משלם? תלמוד לומר: ״ואם גנב יגנב״, שמכפל הלשון למדנו שמשלם מכל מקום.
The Gemara asks: Granted, a paid bailee is liable in the case of theft, as it is written: “If it is stolen from him, he must pay its owner” (Exodus 22:11). But in a case of loss, from where do we derive that a paid bailee is liable? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: From the verse: “If it is stolen [ganov yigganev],” I have derived only that a paid bailee is liable if the item he is safeguarding is stolen; from where do I derive he is liable also if it is lost? The verse states: “ganov yigganev,” repeating the verb for emphasis. This teaches that he is liable in any case, i.e., for loss as well as theft.
הכל
(14) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אָמְרִינַן דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara asks: This works out well according to the one who says: We do not say that the Torah spoke in the language of people, and so any repeated verb must serve to teach additional halakhot. But according to the one who says: We do say that the Torah spoke in the language of people, and so the use of a repeated verb is only for stylistic reasons, what can be said? From where is it derived that the bailee is liable for losing the item?
אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כו׳ – אע״ג דלדידיה דרשינן בכל מקום לבד מהיכא דלא מיסתבר כדפי׳ בפ״ב (לעיל דף לא: ד״ה דברה) ה״נ לא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם.
אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. פירוש דקושיא למאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למדרש כי הכא. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] בכלל: לא אמרינן [איו אנו אומרים] דברה תורה כלשון בני אדם, ולשונות כפולים אלה באים לרבות דבר מה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אמרינן [אומרים אנו] דברה תורה כלשון בני אדם וכפל לשון זה אינו מלמד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
The Gemara asks: This works out well according to the one who says: We do not say that the Torah spoke in the language of people, and so any repeated verb must serve to teach additional halakhot. But according to the one who says: We do say that the Torah spoke in the language of people, and so the use of a repeated verb is only for stylistic reasons, what can be said? From where is it derived that the bailee is liable for losing the item?
הכל
(15) אָמְרִי בְּמַעְרְבָא קַל וָחוֹמֶר וּמָה גְּנֵיבָה שֶׁקְּרוֹבָה לְאוֹנֶס מְשַׁלֵּם אֲבֵידָה שֶׁקְּרוֹבָה לִפְשִׁיעָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
They say in the West, Eretz Yisrael: It is derived through an a fortiori inference: If in a case of theft, which is near to being a case of circumstances beyond his control, the halakha is that the bailee pays the owner the item’s value, then in a case of loss, which is near to being a case of negligence, is it not all the more so logical that he should pay?
ומה גנבה דקרובה לאונס משלם. פירוש דגנבה קרובה לאונס משום דהוה על ידי אחרים מה שאין כן באבדה דהויא ממילא. הריטב״א.
וזה לשון רבינו חננאל: גנבה קרובה לאונס. פירוש שיתכן שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה אם היא דבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ואבדה לו אוכלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחן במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה. עד כאן.
וכתבו בגליון הקשה הרב ר׳ שניאור ולמאן דיליף אבדה בשומר שכר בקל וחומר מנא ליה אבדה בבעלים דאי משום דאתיא בקל וחומר מגנבה שהיא כתובה בפרשה שנייה הכי נמי ידעינן פשיעה בקל וחומר מגנבה. ונראה לי דמחמת קל וחומר דרשינן לכולי עלמא אבדה מגנבה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כיון דמסתבר לחייב אגנבה מקל וחומר ומכל מקום קאמר שפיר לעיל ואידך מלתא דאתיא בקל וחומר וכו׳ דלמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אין צריך לומר מלתא דאתיא בקל וחומר דודאי לא בחנם נכתב נאמר דברה תורה כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בגמרא מבואר דחל דין בעליו עמו בשעת משיכת הפרה לשאלה, ולכאורה צ״ע בזה דהרי רוב הראשונים ס״ל דא״צ משיכה להתחייב שואל באונסין (עיין בתוס׳ דף צט. ד״ה כן וברא״ש סימן ט״ו וברמ״א חו״מ סימן ש״מ סעיף ד׳) דס״ל דחל אחריות דשמירה משעת סילוק הבעלים בשעה שאמר השומר ״הנך לפני״, והא דבעינן משיכה היינו רק כדי שלא יוכלו הבעלים והשומר לחזור בהם, וא״כ צ״ע מדוע אינו חל הפטור דבעליו עמו בשעת חלות האחריות של השואל דהיינו משעת סילוק הבעלים כשאמר השומר ״הנך לפני״. ונראה לבאר עפי״מ שנתבאר לעיל בשיטת הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שאלה ופקדון ה״א) דיש ב׳ דינים בדין בבעלים: א) דין התחייבות כשיש צירוף לדעת אחת להשאיל את החפצא לשואל והתחייב בב״א למלאכתו, ב) דין התעסקות בפועל במלאכה בשעת השאלה.א ונראה דחלות דין פטור בעליו עמו דהתחייבות תלוי בחלות קניני שאלה ולא בחלות חיוב אחריות שאלה. והטעם בזה הוא משום דצריך שיחול צירוף בין התחייבות הבעלים למלאכתם ושאלת הפרה, דאם חל מעשה אחד של שאלת הבעלים והפרה בב״א אזי חלה הפקעה בעצם המחייב של חובת שמירה. דע״י התחייבות למלאכה בשעת משיכת השומר חלין בב״א דעת מקנה של התחייבות הבעלים למלאכה ביחד עם דעת המקנה שלהם להשאיל את בהמתן וחל צירוף בין התחייבות הבעלים למלאכה וחלות שאלת הפרה, וחלה הפקעה בעצם המחייב דשאלה מדין בעליו עמו, משום דחשיב לחד מעשה של שאלת הבעלים והפרה ביחד - דבשעת מסירת הפרה התחייבו הבעלים נמי למלאכה. אולם חלות קבלת אחריות דאונסים ב״הנך לפני״ חלה ממילא ע״י סילוק הבעלים ואינו מצטרף לשאלת הבעלים למלאכה, דליכא מעשה קנין לצרפם, ומשו״ה חלות דין בעליו עמו תלוי דוקא בשעת המשיכה ולא בשעת סילוק הבעלים ב״הנך לפני״ דרק ע״י מסירת הבעלים בשעת משיכה חל מעשה אחד של שאלת הבעלים והפרה ביחד וחלה הפקעה מחיובי השמירה.ב
א. עיין בשיעורים לריש פרקין ד״ה השואל את הפרה.
ב. לכאורה יש להקשות דבשלמא בשואל שעת המשיכה הוי שעת הקנאה ויש צירוף בשעת המשיכה בין הדעת להקנות את החפצא לשאלה ובין דעת הבעלים להתחייב במלאכה. אך קשה בשומר חנם ובש״ש איזה הקנאה חלה במשיכה והרי שמירתם אינה אלא חלות חיוב אחריות בעלמא. וי״ל עפי״מ דמבואר כמה פעמים בשיעורים בשם מרן הגר״ח זצ״ל דגם בשומר חנם וש״ש חל מסירת הפקדון לרשותם ולא רק דחל חלות חיוב אחריות בלבד, והמסירה לרשותם מהוה חלות הקנאה, ודעת המקנה לרשותם חלה בשעת המשיכה ולא בשעת ״הנך לפני״.
אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] כך: קל וחומר; ומה גניבה שהיא קרובה במהותה לאונס, שהרי יד הגנב בדבר — אף על פי כן משלם השומר, אבידה שקרובה לפשיעה (רשלנות) — לא כל שכן שחייב!
They say in the West, Eretz Yisrael: It is derived through an a fortiori inference: If in a case of theft, which is near to being a case of circumstances beyond his control, the halakha is that the bailee pays the owner the item’s value, then in a case of loss, which is near to being a case of negligence, is it not all the more so logical that he should pay?
הכל
(16) וְאִידַּךְ מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא.
The Gemara asks: And according to the other opinion, why is there a need for a verse to teach this halakha if it can be derived from an a fortiori inference? The Gemara answers: At times, there is a matter that can be derived through an a fortiori inference, and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.
ושואלים: ואידך [והאחר] שלומד הלכה זו מרבוי המקרא, מה הוא אומר על סברה זו? ומשיבים: סבור הוא כי מילתא דאתיא [דבר שבא, שנלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] לפעמים, אף שאפשר היה להבינו מדעתנו.
The Gemara asks: And according to the other opinion, why is there a need for a verse to teach this halakha if it can be derived from an a fortiori inference? The Gemara answers: At times, there is a matter that can be derived through an a fortiori inference, and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.
הכל
(17) וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל בִּשְׁלָמָא שְׁבוּרָה וּמֵתָה דִּכְתִיב {שמות כ״ב:י״ג} וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת אֶלָּא שְׁבוּיָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לַן.
§ The mishna cited above states: And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The Gemara asks: Granted, the bailee is liable if the animal is injured or dies, as it is written: “And if a man borrows from another and it is injured or dies…he shall pay” (Exodus 22:13). But from where do we derive the liability of a borrower when the animal is captured?
בשלמא שבורה ומתה וכו׳. ואיצטריך למכתב תרווייהו דאי מחייבינן בשבורה לפי שההפסד רגיל לבא ויכול לשמור שלא לבא אבל מתה שאינו יכול לשמור אימא לא ואי מחייבין במתה מפני שהפסידה לגמרי אבל שבורה שלא הפסידה לגמרי אימא לא. אלא שבועה בשואל מנא לן. ואם תאמר אמאי לא ילפינן שבויה לחיוב מדכתביה בשומר שכר לפטורא דאי גם בשואל פטור לכתביה לפטורא גבי שואל וכל שכן שומר שכר. ויש לומר דהא לאו פירכא היא דהכי נמי איכא למפרך לא לכתוב שבורה ומתה בשואל ובלאו הכי ידעינן דחייב דאי פטור למה לי למכתבינהו בשומר שכר לפטור לכתבינהו בשואל לפטורא וכל שכן בשומר שכר אלא אורחיה דקרא בהכי והוה ילפי מהדדי לפטורא ולא היינו יודעים סברות הללו. ואם תאמר למה כתב שבויה בשומר שכר תיתי משבורה ומתה שהוא אונס גדול מהם. ויש לומר דלגלות על חיובא דשואל אתא דאי לא כתיב לא הוי דרשינן או לרבות השבויה. אי נמי מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. הרא״ש.
וכתב בגיליון שבויה בשואל מנא לן. וליכא למימר מדאיצטריך למיכתב שבויה בשומר שכר לפטור שמע מינה דבשואל חייב. דמזה אין לדקדק דלפטור ודאי לא איצטריך למכתב שום אונס דמהי תיתי לחייב אלא נכתב משום שליחות יד דאם שלח יד חייב בכל אונסין. ולמאן דדריש וי״ו מוסיף על ענין ראשון אצטריך למכתב כולהו ודאי דלא נילף משואל לחיוב. צ״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
וי״ל דכ״ז נכון לגבי הדין של בעליו עמו שחל בב״א עם השאלת החפץ, דהפטור חל מחמת התחייבות הבעלים למלאכה בבת אחת עם השאלה, דכשחלה התחייבות הבעלים למלאכה בב״א עם שאלת הפרה אזי פקע המחייב דשמירה. משא״כ לענין הדין דבעליו עמו במלאכתו שאם הבעלים עסוקים במלאכה ממש בשעת השאלה אזי השומר פטור מלשלם, י״ל דדין זה תלוי רק בקבלת האחריות בלבד, דאין הפטור חל מחמת התחייבות הבעלים ביחד עם השאלה, ויסוד הפטור חל משום שהיו הבעלים עסוקים עמו במלאכה בפועל ממש, ולפי״ז יתכן דאף אם היו עסוקים במלאכה כשאמר ״הנך לפני״ בשעת סילוק הבעלים וחלות חיוב האחריות נמי חל דין פטור דבעליו עמו, וצ״ע.
ב.
הנך לפני ומשיכה בשומרים
הנך לפני ומשיכה בשומרים
עיין בגמ׳ ב״ק (דף עט.) ״כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים״ וצ״ב בהשוואת הגמ׳ להשוות בין תקנת משיכה בלקוחות ותקנת משיכה בשומרים. ונראה דר״ל שבלקוחות תקנו שאין מעות קונות אלא משיכה, דהיינו שמעשה קנין כסף דעלמא אינו מועיל אלא בעינן שיכניס הקונה את הדבר הנקנה לרשותו ע״י משיכה, וה״ה בשומר תיקנו שאין השומר חייב עד שיכניס את הפקדון לרשותו ע״י משיכה.
והנה נחלקו הראשונים בביאור הגמ׳, דפרש״י (בד״ה תיקנו) וז״ל שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך עכ״ל, ומשמע דס״ל שהשומר חייב באחריות רק ע״י משיכה. מאידך מהרמב״ם משמע שבהנחת הפקדון לפני השומר חייב באחריות אף בלי משיכה, דכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שכירות ה״ח) וז״ל כדרך שתקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים האומר לחבירו שמור לי זה ואמר לו הנך לפני הרי זה שומר חנם עכ״ל. ומשמע דהרמב״ם משווה דין ״הנך לפני״ לדין משיכה. ונראה דהרמב״ם סובר שאין תקנת משיכה בשומרים חלות דין קנין דא״כ היאך יועיל ״הנך לפני״ בלי מעשה קנין, אלא המחייב של שומר הוא שהפקדון מסור לו לשומרו. ולפיכך מתחייב השומר ב״הנך לפני״ שבכך הפקדון מסור לרשותו לשמור, וכמו״כ משיכה מכניסה את הפקדון לרשות השומר ומחייבו באחריות. ולפי״ז מבואר דלהרמב״ם תקנת משיכה בשומרים אינה תקנה דבעי קנין, אלא שכל מסירת פקדון לרשות השומר מחייבת אותו בשמירה, ולכן השומר חייב בין במשיכה ובין ב״הנך לפני״. ונראה דלפי הראשונים דס״ל דקנין משיכה מעכב בחיוב השומר, יש לשומר מקצת קנין בגוף הפקדון, והקנין הזה של השומר מחייב אותו. ויש להביא ראייה דיש לשומר מקצת קנין בגוף הפקדון מהא דקיי״ל שהשומר חמץ בפסח עובר בבל יראה ובל ימצא (פסחים דף ה:), ומשמע דיש לשומר קנין הגוף בפקדון ומשו״ה חייב הוא בב״י וב״י.
והנה בגדר הקנין שיש לשומר בפקדון נראה דמצינו ב׳ דיני קנין: א) שלו, ב) ברשותו (ב״ק סט א), דדבר הגזול הוי שלו של הנגזל אך אינו ברשותו. וי״ל דחלות דין קנין דשומר היינו דהפקדון הוי ברשותו אך אינו שלו. ולפי״ז ביאר הגר״מ זצ״ל דיש לחלק בין שומר לבין בעל קרבן, דבסוגיא בפסחים (דף ה:) מבואר דשומר עובד בב״י וב״י אפילו למ״ד גורם לממון לאו כממון דמי. ואילו בנוגע לקרבן איתא בירושלמי (פ״ב פסחים ה״ב) שדין ב״י וב״י תלוי בדין גורם לממון. וקשה מ״ש בעל קרבן משומר. וי״ל דאחריות השומר חלה מחמת הקנין שיש לו בגוף הפקדון, ולכן חייב הוא לכו״ע. משא״כ אחריות דבעל קרבן חל מחמת נדרו ולא מחמת שיש לו קנין בקרבן ולפיכך דין ב״י וב״י תלוי בדין גורם לממון כממון דמי.א
והנה שיטת הרא״ש (אות ט״ו) שאחריות דשומר חלה ב״הנך לפני״ אלא שיכול לחזור בו עד שימשוך. וז״ל דמשעה שמשך לא מצי למיהדר ביה, אבל להתחייב באונסין אפילו קודם משיכה נמי וכו׳ וסברא גדולה לחלק בין חיוב חזרה לחיוב אונסין, דלענין חזרה ברשות הבעלים קיימא כ״ז שלא עסק בה השומר דבר הקונה וכו׳ אבל לענין חיוב אונסין מיד שסלק בעל בהמה שמירתה מעליה מדעת השומר קמה לה ברשות השומר לשומרה עכ״ל. ויוצא דלפי הרא״ש יש ב׳ דינים בשומר: א) חיוב אחריות שחל בקבלת התחייבות על עצמו בלי קנין ובעלות בחפצא, ב) חלות קנין ובעלות בחפצא ע״י משיכה וכשחל קנין השומר בחפצא של הפקדון אינו יכול לחזור בו.
ועיין בתוס׳ לקמן (דף צט. ד״ה כך) שכתבו וז״ל ש״ח בלא משיכה חייב בפשיעה וכו׳ דהנך לפני ש״ח וה״ה ש״ש גניבה ואבידה, ואי אשואל קאי מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה וכו׳ אלא לענין חזרה קאמר דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה אין הבעלים יכולים עוד לחזור עכ״ל. ומבואר דס״ל דש״ח וש״ש מתחייבים באחריות משעת קבלת השמירה על עצמם ואילו שואל מתחייב באונסים רק במשיכה. ונראה דתוס׳ ס״ל דשואל שאני משומרים דעלמא כי השואל חייב באונסין מחמת קנין השאלה שיש לו בחפצא ולא מחמת התחייבות בעלמא ולפיכך צריך לעשות קנין משיכה כדי להתחייב באונסין.ב
ועיין בנימוקי יוסף (לקמן דף צט. דף נז. בדפי הרי״ף) וז״ל ואיכא מ״ד דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הו״ל כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר, אבל ש״ש וש״ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל״ל דתקנה להם משיכה וכו׳ עכ״ל. הנ״י מיירי לענין חזרה ושיטה זו סוברת שרק בשוכר ושואל יש חלות קנין ולפיכך אחרי קנין המשיכה אין להם זכות חזרה אבל בש״ח וש״ש אין חלות קנין ולפיכך לעולם יכולים לחזור בהם כפועלים אחרים.
ועוד כתב הנ״י וז״ל מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצורכו הוא וכדאמרינן דכל הנאה שלו. אבל הרא״ה ז״ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו וכו׳ עכ״ל. לפי הרא״ה חיוב השואל באונסין הוי זכות שקיבל המשאיל בשעת השאלה תחת זכות הקנין שהקנה לשואל להשתמש בחפצא. לפיכך אין השואל יכול לחזור בו כי חיוב אונסים הוי זכות של המשאיל שקנה בעצם השאלה ודומה לזכות המשכיר בדמי השכירות. מאידך לפי הדיעה הראשונה אין למשאיל קנין לאונסים בעצם השאלה אלא שכ״ז שמשתמש השואל בשאלה וכל ההנאה שלו חייב באחריות אונסים. ולכן אם השואל חוזר בו מהשתמשותו פטור מאונסים.
גמ׳. מסתברא שניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה, אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. ומבואר בגמ׳ דס״ד דפרשה ראשונה חמורה ואיירי בש״ח מכיון דמצינו דחייב כפל בטט״ג אף דפטור בגניבה ואבידה, ומסקינן דחיוב גניבה ואבידה יותר חמור מחיוב כפל בטט״ג, כיון דחיוב כפל אינו בא אלא ע״י שבועה, וחיוב קרן דגניבה ואבידה חל בלא שבועה.
והנה יש להסתפק בדין טט״ג דחייב בתשלומי כפל האם החיוב חל מדיני שמירה ופרשת השומרים - דאע״פ דש״ח פטור מגניבה אם הוא עצמו גנב החפץ ונשבע לשקר חייב בכפל מדין חיובי שמירה, והוי חיוב מיוחד מהלכות שומרים. או״ד דבטט״ג חשיב השומר כגנב עצמו וחייב בכפל מדין גניבה בעלמא. ולכאורה מהא דס״ד בגמ׳ דהדין דש״ח חייב בכפל כשטוען טענת גנב הוי חומרא בפרשת שמירה דש״ח ביחס לש״ש, משמע דחיוב כפל בטט״ג הוי חיוב דחל מדין שמירה ומהלכות שומר ואינו חיוב כפל דחל מדין גנב בעלמא. דאי היה חיוב שחל מדיני גניבה ליכא להוכיח מזה דש״ח חייב לשלם כפל בטט״ג דחיוב שמירה דש״ח חמור יותר מחיוב שמירה דש״ש. ומשמע דחיוב כפל דטט״ג חל מדיני שמירה. אכן י״ל דבהא גופא קא שקלי וטרי בגמ׳, האם חיוב כפל דטוען טענת גנב חל מדין חיוב שומרים וחמור מחיוב קרן דש״ש דחל מדיני שמירה, או דטט״ג חייב מדין גנב בעלמא ולא מדין שומר ולכן קרנא דש״ש עדיפא. ולפי זה יוצא דלמסקנא דאמרינן דקרנא עדיפא החיוב דטט״ג חל מדין גנב ולא מדין שומר.
ולכאורה תהא בחקירה זו כמה נפ״מ להלכה: א) יל״ע האם ש״ח יכול להתנות שלא יתחייב בטט״ג או לא, דבגמ׳ לעיל (דף צד.) איתא דמתנה ש״ח להיות פטור משבועה משום דמעיקרא לא שעבד נפשיה, ונראה דאי חיוב דטט״ג חל מדין שומר ומחיובי שמירה אזי י״ל דשפיר יכול להתנות שלא יתחייב בטט״ג דמעיקרא לא שעבד נפשיה. משא״כ אם החיוב חל מדין גניבה בעלמא אי אפשר להתנות תנאי שלא יתחייב דהוי מתנה ע״מ שכתוב בתורה. ב) עיין בגמ׳ ב״ק (דף ה.) דשומר נמנה כאחד מכ״ד אבות נזיקין דמשלם מן העידית. אולם הרמב״ם השמיט דין זה, ומשמע דס״ל דשומר משלם מן הבינונית (וכן הוא שיטת המהרי״ט (חו״מ סי׳ מז) הובא בקצה״ח סי׳ שפח סק״ז), ואילו גנב משלם מן העידית, (כדפסק הרמב״ם פ״ג מהל׳ גניבה הי״א). וא״כ תהא נפ״מ האם טט״ג משלם כפל מן העידית כדין גנב דעלמא, דאם חיוב כפל בטט״ג חל מדין גניבה דעלמא אזי הטט״ג ישלם כפל מן העידית. משא״כ אי הוי חיוב מדין חיובי שומרים י״ל דמשלם מן הבינונית כדין שומר. ג) עיין בקצה״ח (סימן רצ״א ס״ק א׳) שנחלקו הראשונים מתי חל שעבוד נכסים בנכסי השומר אם משעת המשיכה או משעת פשיעה, ולפי״ז יל״ע בטט״ג האם חל שעבוד נכסים על השומר משעת המשיכה או משעה שנשבע, ולכאורה זה תלוי בחקירה הנ״ל דאם החיוב חל מדין חיובי שומר אזי י״ל דחל שעבוד הנכסים משעת המשיכה כשאר שעבודי נכסים דחיובי שומר. משא״כ אי הוי חיוב מהל׳ גניבה י״ל דלא חל שעבוד הנכסים עד שנשבע דזוהי שעת הגניבה. ד) עוד י״ל דנפ״מ לענין אי חל פטור דבעליו עמו בטט״ג דאי החיוב חל מדיני שומר אזי חל פטור דבעליו עמו, משא״כ אם החיוב הוא מדין גניבה דהשומר עצמו הוי גנב י״ל דליכא פטור דבבעלים בטט״גג, (ועיין בתוס׳ ב״ק דף נז: ד״ה נמצא שנסתפקו האם חל דין פטור דבעליו עמו בטט״גד).
ועיין ברש״י במס׳ ב״ק (דף נז: ד״ה קרנא) וז״ל שואל עדיף שמתחייב בשבורה ומתה בלא שום שבועת שקר משומר שכר שפטור עליהן ואע״פ שיש בשומר שכר כפל בטוען טענת ליסטים מזויין אין זה חומר דכפל אינו בשומרין עד שישבע לשקר שנגנבה הימנו ואח״כ באו עדים וכו׳ הלכך קנסא משום שבועה הוא דקנסיה רחמנא עכ״ל. וממש״כ רש״י דהוי קנס מחמת שנשבע לשקר משמע דחיוב כפל בטט״ג אינו חיוב מדיני שמירה אלא חיוב מהל׳ גניבה. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ גניבה ה״א) וז״ל הטוען שנגנב מביתו הפקדון אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען ושהפקדון הוא אצלו הרי זה משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב עכ״ל. ויש לדייק דמזה שהביא הרמב״ם הלכה זו בהל׳ גניבה משמע דס״ל דהמחייב דכפל חל מדין גנב, וכן משמע ממש״כ ״שהרי הוא עצמו הגנב״. ועיין בגמ׳ (ב״ק דף קו:) דשומר שטט״ג וטבח ומכר חייב בד׳ וה׳, ומשמע דחיוב דטט״ג חל מדין גניבה בעלמא דמשו״ה אי טבח ומכר הריהו מתחייב בד׳ וה׳ כדין גניבה בעלמא. אולם עיין במשנה בשבועות (מט.) ״היכן שורי, ואמר לו נגנב, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל״. וכתבו התוס׳ (שם ד״ה והעדים) וז״ל ואר״י הא דלא תנא טבח ומכר משלם ד׳ וה׳ אף על גב דאמת הוא, משום דבקרא לא כתיב ד׳ וה׳ אלא בגנב עצמו עכ״ל. ומבואר דתוס׳ דייקו מדוע לא קתני במשנה דטט״ג שטבח ומכר חייב בד׳ וה׳ משום דבקרא לא כתיב ד׳ וה׳ אלא בגנב עצמו. ודברי התוס׳ צ״ב דהרי מבואר ברמב״ם דשומר חייב כפל בטט״ג משום שהוא עצמו הגנב וא״כ מדוע לא קתני במשנה חיוב ד׳ וה׳ בשומר שטט״ג וטבח ומכר. ועכצ״ל דתוס׳ ס״ל דשומר חייב כפל בטט״ג מדין חיוב שומר ומשו״ה לא קתני חיוב ד׳ וה׳ במשנה. ועוד נראה דמהא דילפינן חיוב ד׳ וה׳ בטט״ג מהקישא (עיי״ש בסוגיא ב״ק דף קו:) נמי משמע דחיוב כפל אינו מדין גנב בעלמא אלא הוי חיוב מיוחד מהלכות שומרים, דאל״ה לא בעי הקישא. ויסוד ההיקש הוא דמכיון דמחוייב בתשלומי כפל (אף אם החיוב הוא מדיני שומר) א״כ הריהו מחוייב נמי בתשלומי ד׳ וה׳.
ודרך אגב יש לעיין בסוגיית הגמ׳ ב״ק (דף קז:) בדין טט״ג, וז״ל אמר ר׳ חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד, מ״ט ונקרב בעל הבית אל האלוקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מכלל דאי שלח בה יד מיחייב, למימרא דבשלח בו יד עסקינן אמר להו ר׳ חייא בר אבא הכי אמר ר׳ יוחנן בעומדת על אבוסה שנו א״ל ר׳ זירא לר׳ חייא בר אבא דוקא בעומדת על אבוסה קאמר אבל השולח בה יד קנה ושבועה לא מהניא ביה כלום או״ד אפילו עומדת על אבוסה קאמר וכו׳ כיוצא בה שמעתי וכו׳ הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מ״ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה, א״ל לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וכו׳ עכ״ל. ולכאורה היה נראה לומר בביאור סברת ר׳ חייא בר יוסף דס״ל שהטט״ג אינו חייב כפל אא״כ שלח בו יד משום שסובר שחיוב כפל אינו חל אא״כ עשה מעשה גניבה - דהיינו שטען ט״ג - וחלו נמי קניני גניבה ע״י ששלח בו יד. אמנם עיי״ש ברש״י (ד״ה בששלח) וז״ל דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בו יד עכ״ל, דרש״י מבאר דלר׳ חייא בר יוסף שומר שטט״ג אינו חייב בכפל אא״כ שלח בו יד דאזי נמצא שנשבע לשקר כשנשבע שבועת השומרים שלא שלח בו יד (מלבד השבועה שנשבע לשקר שאינו ברשותו), ומשמע דהמחייב דכפל הוא משום שנשבע לשקר.
ובביאור תירוץ הגמ׳ ״לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה״ כתב רש״י (ד״ה לא) וז״ל התם לאו משום דקמה ליה ברשותיה הוא אלא הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמבית דין ראשון נסתלק מידם ושבועה אחרונה זו לאו שבועת הדיינם לחייבו כפל דכיון דנשבע בתחילה שוב לא היה מחוייב שבועה לבעלים עכ״ל. ומבואר דרש״י סובר שחייב לישבע שבועת השומרים רק פעם אחת בלבד ולכן השבועה השנייה שנשבע דנגנבה לא הויא שבועת השומרים המחייבת בכפל. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ גניבה ה״ב - ג) וז״ל אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו. וכן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח״כ באו עדים פטור מן הכפל שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה ראשונה עכ״ל. ודברי הרמב״ם צ״ב דמשמע דס״ל דבטען טענת אבידה ונשבע ואח״כ טען טענת גניבה ונשבע ובאו עדים אינו חייב כפל משום שקנה השומר את החפץ דיצא מרשות הבעלים בשבועה הראשונה, וצ״ע דא״כ מדוע צריך לישבע בפעם הראשונה כדי ליפטר מכפל, והרי אף בלא שבועה יפטר מכפל דהרי קיי״ל דהכופר בפקדון הוי גזלן וקם ליה ברשותיה (עיין ברש״י שם ד״ה מ״ט וכו׳) וקנה הפקדון מחמת עצם הכפירה בפקדון בלי שבועה. והו״ל כמו מי ששלח בו יד ואח״כ טען טענת גנב דפטור מכפל משום דמששלח בו יד קנה החפץ.
ונראה לבאר דחלין ב׳ דיני גזילה: א) דין מעשה גזילה, וב) חלות קניני גזילה. ונראה דיש נפ״מ בין הכופר בפקדון בלבד בלי שבועה דאזי חל רק מעשה גזילה וחיובי גזילה, אך לא קנה קניני גזילה בפקדון. ואילו בכופר בפקדון ע״י שבועה חלין נמי קניני גזילה. ולפי״ז יש לבאר את פסק הרמב״ם, דבשליחות יד חל מעשה גזילה וקניני גזילה, דהשולח יד בפקדון הוציא את החפץ מרשות הבעלים וקנה את החפץ בקניני גזילה. ומשו״ה פסק הרמב״ם שאם השומר שלח יד בפקדון ואח״כ טען טענת גנב פטור הוא מכפל משום שקנה את החפץ מששלח בו יד. ומכיון שקנה את החפץ בקנין גזילה ויצא החפץ מרשות הבעלים פקעה השמירה ומשו״ה אם טט״ג אח״כ הריהו פטור מכיון דאינו שומר. משא״כ הכופר בפקדון גרידא בלי שבועה דחל רק מעשה גזילה וחיובי גזילה בלי קניני גזילה, ולכן הכופר בפקדון אינו נפטר מן הכפל דטט״ג אא״כ כפר בפקדון ע״י שבועה, דרק כשכפר ע״י שבועה חלין נמי קניני גזילה ופקעה השמירה, ולכן אם אח״כ טט״ג פטור מכפל. וי״ל דזוהי כוונת הרמב״ם במש״כ ״שכבר יצא הפקדון מיד הבעלים משבועה ראשונה״ - דכדי ליפטר מן הכפל בעינן שיחולו קניני גזילה ורק ע״י כפירה בשבועה חלין קניני גזילה. וזוהי נמי כוונת הרמב״ם במש״כ ״וכן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח״כ באו עדים פטור מן הכפל״, דהרמב״ם השווה הכופר בפקדון בשבועה ואח״כ טט״ג למי ששלח בו יד ואח״כ טט״ג דבתרווייהו ליכא כפל משום שקנה את הפקדון וחלו קניני גזילה.
ויש להביא ראייה דכופר בפקדון בעלמא חלוק משליחות יד, דבכופר בפקדון גרידא ליכא חלות קניני גזילה ממש״כ רש״י (סנהדרין ב א ד״ה גזילות) וז״ל כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכו׳ עכ״ל. ודבריו צ״ע דמדוע נקט רש״י שהכופר בפקדון נמי שלח בו יד והרי אף הכופר בפקדון בלבד הוי גזלן וחייב בחיובי גזילה. ונראה דרש״י סובר דאע״פ דהכופר בפקדון הוי גזלן מ״מ בכפירה בפקדון בלחוד ליכא חלות קניני גזילה, והדין דדיני גזילות בשלשה חל רק בגזילה שחלו בה קניני גזילה, ומשו״ה נקט רש״י דמיירי ששלח בו יד - דאזי חלין נמי קניני גזילה ומשו״ה בעי ב״ד של ג׳ מומחין. משא״כ בכופר בפקדון בלחוד לא בעי ב״ד של ג׳ מומחין מכיון דלא חל בכה״ג קניני גזילה ועדיין חל בחפץ חלות שם פקדון, והתביעה הוי חלות שם תביעת פקדון מהשומר דאינו נידון בג׳ מומחין כגזילות וחבלות.ה
אמנם הראב״ד (פ״ד מהל׳ גניבה ה״ב) חולק על הרמב״ם וסובר דאם שלח בו יד ואח״כ טט״ג חייב בכפל כדין הכופר בפקדון בלי שבועה ואח״כ טט״ג. ונראה דס״ל דכוונת הגמ׳ ״הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה״ הוא כדפרש״י שמכיון דכבר נשבע שבועת השומרים בטענת אבידה ליכא כפל כשטט״ג ונשבע, דכבר נשבע שבועת השומרים שנאבדה ולכן אינו נשבע שבועת השומרים פעם שנית שנגנבה ואין כפל אלא בשבועת השומרים. וי״ל דלשיטת הראב״ד אין חילוק בין הכופר בפקדון בלבד ובין כופר בפקדון ע״י שבועה דבתרווייהו חל קניני גזילה, וס״ל דקניני גזילה אינו מפקיע מחיוב כפל דטט״ג, משום דלא פקע מהחפץ חלות שם פקדון מחמת שחל בו קניני גזילה, ודלא כהרמב״ם.ו
גמ׳. ומה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן. יש לחקור בגדר ההלכה דשומר שכר חייב בגניבה ואבידה האם יסוד חיובו הוא משום שקיבל השומר על עצמו חיוב אחריות על הפקדון להתחייב בגניבה ואבידה, וחייב מחמת חלות חיוב אחריות, או״ד דחייב משום שביטל חובת השמירה המוטלת עליו, דשומר שכר חייב בשמירה מעולה יותר משומר חנם. והנה לגבי שואל דחייב באונסין נראה דיסוד חיובו הוא משום קבלת אחריות על החפצא של הפקדון ולא מטעם שביטל חובת השמירה המוטלת עליו, דהרי הנזק אירע באונס וא״כ קיים השואל את חובת השמירה המוטלת עליו. ועל כרחך צ״ל דחייב מחמת קבלת אחריות וחיוב השבת הפקדון להבעלים. מאידך בשומר חנם דחייב רק על פשיעה י״ל דחייב משום שביטל את חובת השמירה המוטלת עליו. אולם יל״ע מהו יסוד החיוב דשומר שכר בגניבה ואבידה האם חייב משום קבלת אחריות בדומה לשואל או דחייב מחמת ביטול חובת שמירה בדומה לשומר חנם. ולכאורה מהגמ׳ שלפנינו משמע דהחיוב דגניבה הוא משום קבלת אחריות עבור הפקדון דאמרינן דגניבה קרוב לאונס, ולכאורה אי הוי קרוב לאונס אזי לא חשיב כביטול חובת שמירה, (דהרי כתבו התוס׳ לעיל דף פב: ד״ה וסבר דבכה״ג אדם המזיק פטור, ועל כרחך דלא הוי ביטול חובת שמירה דאזי אדם המזיק היה מתחייב כשהזיק באופן שקרוב לאונס), וצ״ל דחייב משום קבלת אחריות. ואילו לגבי אבידה אמרינן בגמ׳ דקרובה לפשיעה, ומשמע דהחיוב דשומר שכר באבידה הוא משום ביטול חובת שמירה.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ שכירות ה״ב) וז״ל השואל משלם הכל בין שאבד דבר השאול או נגנב בין שארעו אונס גדול מזה כגון שמתה הבהמה השאולה או נשברה או נשבית וכו׳ נושא שכר או השוכר שניהם דין אחד יש להן אם נגנב או נאבד הדבר השכור וכו׳ הרי אלו משלמין ואם אירע אונס גדול מזה כגון שהיתה בהמה ומתה וכו׳ הרי אלו נשבעין שנאנסה ופטורין עכ״ל. ומלשונו ״ואם אירע אונס גדול מזה וכו׳ ״ משמע דס״ל דגניבה ואבידה נמי הוי אונס - אלא דמיתה הוי אונס גדול מזה. וא״כ י״ל דסובר דיסוד החיוב דש״ש בגניבה ואבידה חל משום קבלת אחריות ולא משום ביטול חובת שמירה. וכן מבואר משיטת הר״י (שהובא בהגהות מיימוניות שם אות ג׳) דש״ש חייב בגניבה אף היכא דהיה אונס גמור, ועל כרחך דאין חיובו חל משום שביטל חובת השמירה המוטלת עליו דהרי הוא חייב אף באונס גמור, ומוכח דהר״י סובר דש״ש חייב בגניבה ואבידה מחמת קבלת אחריות. ויש לחקור אי חיוב שמירה שוה בכל הד׳ שומרים והחילוק ביניהם לענין גניבה ואבידה וכו׳ הוא משום דחלוקים מהדדי בדין קבלת אחריות או״ד דחל על הד׳ שומרים חיובים שונים של חיובי שמירה. ולפי מה שנתבאר דגניבה ואבידה נמי הוי אונס וש״ש חייב משום קבלת אחריות לכאורה מבואר דכל הד׳ שומרים חייבים באותה דרגה של חיוב שמירה ורק חלוקים מהדדי לענין קבלת אחריות. אולם עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ נזקי ממון ה״ד) וז״ל המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר וכו׳ נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב בד״א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין והבעלים חייבים וכו׳ שמרה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין עכ״ל. ומבואר דשומר חנם פטור אם שמרו שמירה פחותה ואילו שאר השומרים חייבין, ומוכח דחלוקים הד׳ שומרים מהדדי בעצם חובת שמירה שחל עליהן. וכן משמע נמי מהגמ׳ לעיל (לה:) בסוגיא דשומר שמסר לשומר עיי״ש.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ שכירות ה״ג) שפסק וז״ל יראה לי שאם פשע השומר וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו׳ אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין וכו׳ עכ״ל. ודבריו צ״ב דהרי פשיעה אינה אלא גרמא בעלמא דפטור מחיובי מזיק. וביאר מרן הגר״ח זצ״ל דדוקא בשומר חל דין מסוים דפושע כמזיק הואז. ונראה להוסיף דיסוד החילוק בין חיוב דשומר בפשיעה לבין חיובו בגניבה ואבידה הוא דבפשיעה יסוד החיוב הוא משום שביטל את חובת השמירה המוטלת עליו, משא״כ יסוד החיוב דגניבה ואבידה חל מחמת קבלת האחריות של השומר על החפצא של הפקדון, שקיבל על עצמו אחריות לשלם אם הפקדון נגנב או נאבד. ונראה דזהו יסוד החילוק בין פשיעה בקרקע לשאר חיובים דגנו״א ואונסין, דהתורה מיעטה קרקע מאחריות שומרים אך לא מיעטה קרקע מחיובי שמירה. ומאחר שחל חלות דין שמירה בקרקע וחיובי שמירה השומר שפשע בקרקע חייב משום דפושע כמזיק. אמנם ש״ש ושואל פטורין הן מחיוב דגנו״א ואונסין בקרקע משום דלא חל בקרקע חיובי אחריות דשומר.
גמ׳. אלא שבויה בשואל מנא לן וכי תימא ניליף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה שכן אונסיה דסליק אדעתא הוא תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סלקא אדעתא הוא. כתב רש״י (ד״ה שכן) וז״ל ועל מנת כן שייליה מדלא אתני על מנת שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבויה דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי עכ״ל. ומבואר בגמ׳ דילפנין מריבוי הקרא דשואל חייב על השבויה אע״פ דלא אסיק אדעתיה להתנות להיפטר משבויה. ועיין בגמ׳ לעיל (צד.) דשומר חנם מתנה להיות כש״ש ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה משום דמעיקרא לא שעבד נפשיה, ופרש״י שם (ד״ה אפילו תימא) וז״ל רישא דקתני מתנה שומר חנם להיפטר משבועה ר״מ והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אלא שאמר לו אי אפשי להיות שומר שלך אלא בכך, ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה, והאי כי משיך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה ולא שיעבד נפשיה לירד בתורת שומרין אלא במקצת ולמה שירד ירד, אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת לי איתקדשה לה, וכי אמר לה על מנת שאין לך עלי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאין אישות לחצאין וכי תפיס קידושין לגמרי תפיס והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה עכ״ל. ודברי רש״י צ״ב דמדוע הדגיש דשומר לא נחית לשמירה עד שימשוך, ומכיון שמשך ע״מ שלא להתחייב בשבועה חל תנאו דלא ירד בתורת שומרין אלא במקצת, דמאי איכפת לן דאין שומר נכנס לשמירתו אלא ע״י משיכה ומשך ע״מ שלא להתחייב, הרי מ״מ שינה מדיני התורה ואמאי תנאו קיים. ומהו ההבדל בין תנאי שחל בפרשת שומרים לתנאי דהרי את מקודשת ע״מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה.
ונראה לבאר דהחיובים דשאר כסות ועונה חלוקים מחיובי שומר, דבקידושין אין צריך דעת מיוחדת להתחייב בחיוב דשאר כסות ועונה, דחיובי שכו״ע אינן חלין ע״י קבלתו, אלא הם נכללים בעצם חלות האישות, דחיוב שאר כסות ועונה הוי חלק מעצם חלות הקידושין. וע״י שנתכוון לקידושין חל עליו ממילא חיוב דשאר כסות ועונה. ולפיכך המקדש אשה ע״מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דהריהו רוצה לשנות את עצם חלות הקידושין. משא״כ בשומר דחיוב האחריות אינו חל ממילא מחמת שהשומר מקבל דין שמירה על עצמו, דע״י שחל עליו שם שומר ממילא חל עליו חיובי שומר וחייב בפשיעה וכדומה, אלא השומר צריך לקבל על עצמו התחייבות מיוחדת בעד כל אחד ואחד מחיובי התשלומין בפנ״ע, ואיכא דעת המתחייב לכל חיובי שמירה בפנ״ע, וחיובי שומר אינם חלים ממילא בקבלת השם שומר בלבד. ומשו״ה כשהתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, ולא התחייב בחיובי שומר חנם כפי דיני התורה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ורש״י הוכיח יסוד זה ממה דצריך משיכה בעד חיוב אחריות דשומר, דחזינן דבעינן קנין כדי להתחייב בחיובי שומר, דאי היו החיובים חלין ממילא ע״י קבלת שם שומר אזי לא היה צריך קנין, דהיו חלין ממילא מחמת קבלת שמירה כשאמר ״הנך לפני״ והא דבעינן קנין הוא משום שחל התחייבות מיוחדת לכל חיוב וחיוב שמירה בפ״ע.
אמנם לפי״ז צ״ע מדוע שואל חייב באחריות דשבויה והא לא אסיק אדעתיה, ולא חלה קבלה מיוחדת להתחייב ע״ז. ונראה דעיין בשיטמ״ק (צד. ד״ה אפילו תימא) שפירש באופן אחר החילוק בין המתנה ע״מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לש״ח שהתנה להיות פטור משבועה וכתב וז״ל והפירוש הנכון בזה בעיני דהא דשומרים לא דמי לאידך דאיתמר בהו מתנה על מה שכתוב בתורה, דבכולהו אידך אזהר רחמנא בהדיא דבאונאה כתיב אל תונו ובשביעית כתיב לא תגוש ובשאר כסות ועונה לא יגרע ובאלו קפיד רחמנא בהו, הילכך כל שמתנה כנגד זה מתנה על מה שהקפידה תורה, אבל בדיני שומרים לא גלי קרא קפידא ולא אזהר עליה שלא יפטר מדיני שומרים אלא שגזר הכתוב על השומרים שמקבלים שמירה סתם מה יהא דינם, אבל כל שפירש לגרוע מחיובו ולא נחית להכי לא קפיד רחמנא כלל וכשמתנה לגרוע מחיובו או להוסיף אינו מתנה על דין תורה עכ״ל. ומבואר לפי״ד השיטמ״ק דלא בעינן קבלה מיוחדת להתחייב בחיובי שומר, דחיובי שומר חלין ממילא ע״י שקיבל על עצמו לשמור, והטעם דאינו מתנה ע״מ שכתוב בתורה כי התורה לא כתבה איסור לשנות מדיני השומרים. ולפי״ז מיושב מדוע שואל מחוייב בשבויה ובשאר אונסים דלא אסיק אדעתיה דאין צריך התחייבות מיוחדת על כל חיוב וחיוב. ועוד כתב השיטמ״ק (שם) בשם הראב״ד וז״ל ושאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה אבל גבי קידושין כיון דאמר לה הרי את מקודשת מיד אישתעבד לה בשאר כסות ועונה לפי שאין אשה לחצאין, וכיון שהיא אשתו לכל דבר גם הוא משועבד לה בכל דברי אישות, וכי אמר לה לאו כלום קאמר לה, אבל לענין שמירה הרי השמירות חלוקות זו מזו הילכך הכל לפי תנאו עכ״לח. ונל״ב דר״ל דיש רק חלות שם אחת של קידושין בתורה, ואם התנה שלא להתחייב בשאר כסות ועונה הרי שינה מדין קידושין ואישות הכתוב בתורה. משא״כ בשומרים דאיכא בתורה ד׳ מיני שומרים ולכן אם שינה ש״ח להיות כש״ש לא חשיב מתנה ע״מ שכתוב בתורה. ולפי״ז י״ל דחל חיוב אחריות על השומר ממילא מאחר שקיבל על עצמו להיות ש״ח או ש״ש וכו׳, ואין צריך קבלה מיוחדת על כל חיוב וחיוב, ומשו״ה השומר חייב אף באונסים דלא אסיק אדעתיה.
ויתכן דתהא נפ״מ בין הראב״ד והשיטמ״ק לענין האם יכול שומר להתנות להיות חייב רק בזמן מסוים וכגון שהתנה להיות פטור ביום המעונן, די״ל דלפי״ד השיטמ״ק (הנ״ל) חל תנאי להתחייב בשמירה רק בזמן מסוים, משום דחיוב שמירה תלוי בקבלתו, ואין זה מתנה ע״מ שכתוב בתורה דהתורה לא הקפידה שלא יגרע משמירתו. משא״כ לפי״ד הראב״ד י״ל דאינו חל תנאי להיות שומר רק בזמן מסוים משום דהוי חלות שמירה לחצאין, והא דשומר חנם יכול להתנות להיות כש״ש הוא רק משום שקיבל על עצמו חלות שמירה שלימה דשומר שכר, דנאמר בתורה ד׳ פרשיות בפ״ע של דין שומר. ולפי״ז י״ל דהא דש״ח מתנה להיות פטור משבועה הוא משום דכה״ג אשכחינן מדאורייתא בש״ח דקרקע דחייב בפשיעה (כדפסק הרמב״ם פ״ב מהל׳ שכירות ה״ג) ופטור משבועהט. ויתכן עוד נפ״מ האם בעינן שיתנה תנאי לפי משפטי התנאים כשמתנה ש״ח להיות כש״ש, דלפי שיטת הראב״ד שחל תנאו ולא הוי מתנה ע״מ שכתוב בתורה משום דיש בתורה ד׳ מיני שומרים י״ל דבעינן משפטי התנאים כדי שיחול התנאי. משא״כ לפי השיטמ״ק שביאר דהתורה לא הקפידה בשומרים אם מגרע או מוסיף על חיובן, ומעיקרא שעבד נפשיה לכך דקיבל על עצמו אחריות להיות כש״ש, י״ל דחל קבלת אחריות זו בלי משפטי התנאים, ולא בעינן תנאי כפול.
ומבואר דנחלקו הראשונים האם שומר צריך לקבל על עצמו כל חיוב וחיוב בפ״ע (שיטת רש״י) או דיכול רק לקבל על עצמו חלות שם שומר וממילא מתחייב הוא בדיני שומר (שיטת הראב״ד והשיטמ״ק). ובשלמא להנך ראשונים דס״ל דלא בעינן קבלה מיוחדת נראה דמה״ט קיי״ל דשואל חייב אף באונסים דלא אסיק אדעתיה, דחל אחריות שאלה עליו ממילא מחמת קבלת שם שואל. אמנם לפי רש״י צ״ע מדוע מתחייב שואל באונסים דלא אסיק אדעתיה. ונראה לבאר דאע״פ דרש״י סובר שצריך השומר לקבל כל חיוב וחיוב של אחריות בפ״ע, ויכול לקבל על עצמו להיות פטור מאונס או משבועה משום דחיוב אחריות חל מחמת דעת המתחייב, מ״מ צריך לקבל על עצמו חלות דין שומר כפי גדרי חיובי שומר שבתורה. אבל אין בידו לחלק בין אונס לאונס, ובין גניבה לגניבה, דמכיון שקיבל על עצמו חיוב אונסים כל האונסים הן בכלל קבלתו. דהרי פשיטא דאין בידו לומר דאם תשבר הרגל הימנית של הפרה יהיה חייב ואילו אם נשברה הרגל השמאלית יהיה פטור, דאפי׳ לרש״י אין בידו לחלק בין אופני החיוב, אלא דבידו לקבל על עצמו עיקר החיוב או לא. ולפי״ז נראה דבסוגין ילפינן מקרא ד״או״ לרבות את השבויה - דשבויה הוי בכלל חיוב אונסין, ומאחר שקיבל השואל על עצמו חיוב אונסין ממילא הריהו מתחייב נמי באונס דשבויה ואע״פ דלא סליק אדעתיה, דמאחר שקיבל על עצמו דין שואל להתחייב באונסים הרי כל האונסים בכלל קבלתו, דאינו צריך קבלה מיוחדת להתחייב על כל אופן ואופן של אונס בפ״ע.י
א. לכאורה צ״ע בדברי הירושלמי מסוגית הגמ׳ ב״ק (דף עו.) הקובעת דבקרבן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ומשמע שיש קנין בעלים בקרבן וכדהוכיח הגר״ח זצ״ל, (עיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף סב: ד״ה יצא הקדש, ובשיעורים לדף עו. ד״ה מעיקרא תורא דראובן), וא״כ למה לא יעבור בב״י וב״י מחמת קנין זה, וצ״ע. ויתכן לתרץ דבעלות דבעל הקרבן מוגבלת היא רק לענין הקרבתו בלבד דמ״מ הקרבן אינו ברשותו לשאר דינים. משא״כ שומר שקנינו משווה את הפקדון לדבר שברשותו.
ב. ועיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ ב״ק (דף יא.) בענין אין שמין לשואל.
ג. דהרי שומר בבעלים ששלח בו יד חייב לשלם דשליחות יד מחייב מדין גזילה והפטור דבעליו עמו אינו פוטר אלא מחיובי תשלומין דחלין מדין שמירה.
ד. ועיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף נז: בתוס׳ ד״ה נמצא (עמ׳ שכ״א - שכ״ב) שביאר רבינו הספק שבתוס׳ באופן אחר.
ה. ועיין ברשימות שיעורים למס׳ ב״ק עמ׳ ש״כ - שכ״א שהאריך רבינו זצ״ל בביאור דין מעשה גזילה וקניני גזילה. וע״ע שם (בעמ׳ תר״ע - תרע״א) מש״נ בשיטת הרמב״ם והראב״ד. וע״ע בס׳ שיעורי הרב למס׳ סנה׳ (דף:).
ו. וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק בענין טט״ג (עמ׳ שט״ו - שכ״ב).
ז. עיין להלן בשיעורים דף צה. בענין פשיעה בבעלים.
ח. וכ״כ התוס׳ בכתובות דף נו: ד״ה הרי הו מקודשת וכו׳.
ט. וקשה דהרי הראב״ד עצמו חולק על הרמב״ם וס״ל דהפושע בקרקע פטור מלשלם. וי״ל דיתכן ציור דש״ח שהאמינו בעל הפקדון כבי תרי דאזי פטור הוא משבועה אולם אם פשע חייב לשלם.
י. ועיין לעיל בשיעורים דף צד. ד״ה מתנה.
ג שנינו במשנה שם שהשואל משלם את הכל. ושואלים: בשלמא [נניח] זה שהוא משלם על שבורה ומתה, משום דכתיב [שנאמר] ״וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת״ (שם יג). אלא תשלום על השבויה בשואל מנא לן [מנין לנו]?
§ The mishna cited above states: And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The Gemara asks: Granted, the bailee is liable if the animal is injured or dies, as it is written: “And if a man borrows from another and it is injured or dies…he shall pay” (Exodus 22:13). But from where do we derive the liability of a borrower when the animal is captured?
הכל
(18) וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה מָה לִשְׁבוּרָה וּמֵתָה שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּסָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא תֹּאמַר בִּשְׁבוּיָה שֶׁכֵּן אוּנְסָא דְּלָא סָלֵיק אַדַּעְתָּא הוּא.
And if you would say: Let us derive it from the fact the borrower is liable if the animal was injured or dies because they are all similarly cases of circumstances beyond his control, then one could counter as follows: What is notable about a case where the animal is injured or died? It is notable in that it is the type of unavoidable accident whose possibility of occurring entered one’s mind, so it is reasonable that the borrower accepted responsibility for such mishaps. Can you say the same about being captured, which is an unavoidable accident whose possibility of occurring does not enter one’s mind?
שכן אונסא דסליק אדעתא הוא – ועל מנת כן שייליה מדלא אתני על מנת שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי.
וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] משבורה ומתה, הלא אפשר לחלק: מה לשבורה ומתה — שכן אונסא דסליק אדעתא [אונס שעולה על הדעת] הוא, שהדבר עשוי לקרות ואפשר לומר שעל דעת כן קיבל עליו מתחילה. תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא [אונס שאין עולה על הדעת] הוא שתהא מלחמה ותלקח הבהמה בשבי!
And if you would say: Let us derive it from the fact the borrower is liable if the animal was injured or dies because they are all similarly cases of circumstances beyond his control, then one could counter as follows: What is notable about a case where the animal is injured or died? It is notable in that it is the type of unavoidable accident whose possibility of occurring entered one’s mind, so it is reasonable that the borrower accepted responsibility for such mishaps. Can you say the same about being captured, which is an unavoidable accident whose possibility of occurring does not enter one’s mind?
הכל
(19) אֶלָּא נֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹאֵל וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר מָה לְהַלָּן שְׁבוּיָה עִמּוֹ אַף כָּאן שְׁבוּיָה עִמּוֹ.
Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived as follows: The cases where the animal is injured or dies are stated in the passage about a borrower, and similarly the cases where it is injured or dies are stated in the passage about a paid bailee. Just as below, i.e., in the passage in the Torah concerning a paid bailee, the case in which it is captured is included with it, as the verse there states: “If a man deliver to his neighbor a donkey, or an ox, or a sheep, or any beast, to safeguard, and it die, or be hurt, or is captured” (Exodus 22:9); so too here, with regard to a borrower, the case where it is captured is included with it.
אלא כך יש לומר: נאמרה שבורה ומתה בשואל, ונאמרה שבורה ומתה בשומר שכר (״ ״ומת או נשבר״. שם ט), מה להלן בשומר שכר שבויה עמו (״ומת או נשבר או נשבה״. שם), אף כאן שבויה עמו.
Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived as follows: The cases where the animal is injured or dies are stated in the passage about a borrower, and similarly the cases where it is injured or dies are stated in the passage about a paid bailee. Just as below, i.e., in the passage in the Torah concerning a paid bailee, the case in which it is captured is included with it, as the verse there states: “If a man deliver to his neighbor a donkey, or an ox, or a sheep, or any beast, to safeguard, and it die, or be hurt, or is captured” (Exodus 22:9); so too here, with regard to a borrower, the case where it is captured is included with it.
הכל
(20) אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן לִפְטוּר תֹּאמַר בַּשּׁוֹאֵל שֶׁכֵּן לְחִיּוּב.
The Gemara explains that this derivation can be refuted as follows: What is notable about a paid bailee? He is notable in that the cases in which the animal is injured or dies are mentioned in order to exempt him from liability. Can you say this is also true with regard to a borrower, where the cases are mentioned in order to teach that he is liable?
מה לשומר שכר – אם השוה בו שבויה לשבורה ומתה.
שכן לפטור – השוה אותה להן וההיא ניחא ליה כיון דשבורה ומתה פטורה כל שכן דבשבויה שפיר פטר ליה.
תאמר – להשוותו להן בשואל לחיוב והא איכא למיפרך מה לשבורה ומתה דאונסא דסליק אדעתא הוא.
מה לשומר שכר שכן לפטור. פירוש ולגבי פיטור דין הוא שיהא שבויה כשבורה ומתה. ואם תאמר מכל מקום לא לכתוב רחמנא שבויה בשומר שכר ותיתי בקל וחומר לפטורא משבורה ומתה. ויש לומר דכיון שהן אונסין חלוקים רצה הכתוב לפרוט הפטור בכולן שלא תאמר בשבורה ומתה הוא דפטור שאי אפשר להחזירם כמו שהיו והדבר בא לידי תשלומין אבל שבויה שהיא קיימת ביד שבאי הייתי אומר שיטרח השומר ויחזירנה לו קמשמע לן. הריטב״א. והרא״ש תירץ לעיל בענין אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר שכן כולם באים לפטור שעל כל אלה איננו משלם, תאמר בשואל שכן אתה רוצה ללמוד מכאן לחיוב, ושמא אין הדברים דומים!
The Gemara explains that this derivation can be refuted as follows: What is notable about a paid bailee? He is notable in that the cases in which the animal is injured or dies are mentioned in order to exempt him from liability. Can you say this is also true with regard to a borrower, where the cases are mentioned in order to teach that he is liable?
הכל
(21) אֶלָּא כר׳ כְּרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אוֹ לְרַבּוֹת שְׁבוּיָה.
Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: The word “or” in the phrase “injured or dies” (Exodus 22:13) serves to include the case in which the animal was captured.
אלא יש לפרש כשיטת ר׳ נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר ״ונשבר או מת״ (שם יג), ר׳ נתן אומר: ״או״ שאמרו הרי זה בא לרבות שבויה.
Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: The word “or” in the phrase “injured or dies” (Exodus 22:13) serves to include the case in which the animal was captured.
הכל
(22) הַאי אוֹ מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְחַלֵּק דסד״א דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא עֵד דְּמִיתַּבְרָא וּמֵתָה לָא מְחַיֵּיב קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara asks: But this word “or” is required in order to divide the cases, as otherwise it could enter your mind to say that the bailee is not liable unless the animal is first injured and then also dies. Therefore, the term “or” is necessary to teach us that these are two separate cases.
והאי או מיבעי ליה לחלוק דסלקא דעתך אמינא עד דמתברה ומתה לא מיחייב. פירוש לאו למימר דסלקא דעתך אמינא דבמתה לחודה לא מיחייב דהא ליכא למימר כלל אלא דהוה סלקא דעתך דלא מחייב בשבורה לחוד. ואם תאמר והא נמי היכי אפשר למימר דאם כן לא לכתוב רחמנא שבורה כלל וממילא ידענא דדוקא במתה דכתיב קרא חייב אבל בשבורה פטור דמהיכא תיתי חיובא. וכי תימא דהוה אמינא מה לי קטלה פלגא השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא עד מסקנא. ויש לומר דלעולם הוה אמינא דבמתה חייב ובשבורה פטור ובדין הוי דלא בעי למכתב אלא מתה אלא כיון דאדכר קרא שבורה ומתה בפטורא דשומר שכר אדכרינהו נמי בחיובא דשואל. כן תירץ מורנו. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומקשים: האי ״או״ מיבעיא ליה [״או״ זה נחוץ לו] כדי לחלק בין הדברים, שלולא כן סלקא דעתך אמינא [יעלה על הדעת לומר]: עד דמיתברא ומתה לא מחייב [שתישבר ותמות גם יחד אינו חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במה שאמר ״או״ שיש כאן שני דינים נפרדים.
The Gemara asks: But this word “or” is required in order to divide the cases, as otherwise it could enter your mind to say that the bailee is not liable unless the animal is first injured and then also dies. Therefore, the term “or” is necessary to teach us that these are two separate cases.
הכל
(23) הָנִיחָא לר׳ לְרַבִּי יוֹנָתָן אֶלָּא לר׳ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara comments: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, that it is obvious that the borrower is liable even if the animal died without being injured first. Consequently, “or” is unnecessary, and so it can be used for Rabbi Natan’s derivation. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, what is there to say? According to his opinion, it is necessary for the Torah to state “or” in this case, to teach that the borrower is liable even if the animal dies without being injured first, and so it cannot be used for a derivation.
הניחא – הא דלא מיבעי לך או לחלק לר׳ יונתן דלא בעי לחלק ואומר דנשבר ומת הוי משמע או האי או האי מצי למדרשיה לרבות שבויה.
ושואלים, הניחא [דבר זה נוח] לשיטת ר׳ יונתן שלדעתו שני דברים המנויים יחד בתורה, גם אם אין דבר המחלק ביניהם, יש להבין את כל אחד מהם לעצמו, אלא לדעת ר׳ יאשיה הסבור ששני דברים הכתובים יחד, כאילו יש לראותם כאחד, אם אין הוכחה לחלוקה ביניהם מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
The Gemara comments: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, that it is obvious that the borrower is liable even if the animal died without being injured first. Consequently, “or” is unnecessary, and so it can be used for Rabbi Natan’s derivation. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, what is there to say? According to his opinion, it is necessary for the Torah to state “or” in this case, to teach that the borrower is liable even if the animal dies without being injured first, and so it cannot be used for a derivation.
הכל
(24) דְּתַנְיָא {ויקרא כ׳:ט׳} אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ אָבִיו בְּלֹא אִמּוֹ אִמּוֹ בְּלֹא אָבִיו מִנַּיִן ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר באָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל אָבִיו קִלֵּל אִמּוֹ קִלֵּל דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
The Gemara explains: As it is taught in a baraita: From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, that he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, it is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya.
אלא אביו ואמו – דסתמא משמע שניהם כאחד. והא דכתיב (דברים כב) יחדו בשעטנז איצטריך לשתי תכיפות ויחדו דלא תחרוש (שם) איצטריך דאי לאו יחדו ה״א אפילו אין קשורים במחרישה אלא שמנהיגם בבת אחת או אפילו בזה אחר זה ורבי יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף מדאיצטריך התם למיכתב יחדו דהא איצטריך כדפי׳ אלא מסברא קאמר דהוי משמע הכי.
תוספות בד״ה אלא אביו ואמו כו׳ ור׳ יונתן נמי דאמר כו׳ דהא אצטריך כדפירש׳ אלא מסברא קאמר כו׳ עכ״ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושנו בחולין בפרק אותו ואת בנו ע״ש:
והדוגמה לשיטות שני תנאים אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת״ (ויקרא כ, ט) — אין לי אלא אם קילל את אביו ואמו יחד, אבל אם קילל את אביו בלא שקילל את אמו, או את אמו בלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר מסיום אותו הפסוק: ״אביו ואמו קלל דמיו בו ״— ללמד: אביו קלל, אמו קלל, אלו דברי ר׳ יאשיה,
The Gemara explains: As it is taught in a baraita: From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, that he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, it is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya.
הכל
(25) רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד וּמַשְׁמַע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ
Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own,
ואילו ר׳ יונתן אומר: אינו צריך כלל ללימוד זה, כי צירוף כזה של דברים משמע שניהם כאחד, ומשמע כל אחד בפני עצמו,
Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.